ביטול פסק דין של ביהמ"ש לענייני משפחה אשר דחה תביעה על הסף

1.         המערערת מסתייגת מפסק דינו של בית משפט לענייני משפחה באשדוד (כב' השופטת ברנט), לפיו נדחתה על הסף תביעתה נגד המשיבים.

המשיבים הינם הורי בעל המערערת. בן המשיבים והמערערת נישאו זה לזו באוגוסט 1999. על פי האמור בכתב התביעה, בני הזוג התגוררו בדירה בשכירות (להלן: "הדירה"). עם תום חוזה השכירות, הודיע המשיב 1 לבני הזוג כי רכש עבורם את הדירה כמתנה. עוד נטען בכתב התביעה כי הדירה היתה אמורה להירשם על שם המערערת ובעלה, אך הדבר לא נעשה עקב בעיות כלכליות אליהן נקלע בעל המערערת ובשל החשש שרישום הדירה על שמו, יגרור אחריו הטלת עיקולים על ידי נושים שונים. היחסים בין המערערת ובעלה התערערו והוא אף עזב את הדירה. המשיבים הגישו בהליך נפרד תביעה לסילוק ידה של המערערת מן הדירה. המערערת מצידה הגישה לבית משפט לענייני משפחה תביעה למתן פסק דין הצהרתי לפיה הדירה שייכת לה ולבעלה. מנגד, טוענים המשיבים שהם איפשרו לבני הזוג להתגורר בדירה באופן זמני עד שיעלה בידם לרכוש דירה משלהם.

בית משפט קמא הורה כאמור על דחיית התביעה על הסף. נקבע שהואיל ואין בידי המערערת מסמך בכתב, הרי ברור כבר עתה שתביעתה לא תצלח, לנוכח דרישות הכתב הקבועות בחוק המתנה ובחוק המקרקעין .

2.         יש ושלב ההכרעה מעיב על תוכנה. פסיקה מוקדמת או מאוחרת מדי עלולה להיות נטולת תוקף מחייב בשל עיתוי ההכרעה. בענייננו, בית משפט קמא כתב פסק דין מנומק וברור. אין לשלול במקרה המתאים מתן פסק דין בתיק אזרחי בעודה באיבה, כאשר הדין קובע שלא תצמח כל תועלת מבירור עובדתי של התובענה. דא עקא, אין זה המצב כאן. תיק זה עומד בצומת המפגיש שלושה מסלולים. האחד - מהות והיקף דרישת הכתב; השני - כוחה של טענת העדר תום לב, היה ותתקבל; השלישי - התשתית הראייתית המצוייה באמתחתה של המערערת להוכיח את תביעתה. הצומת האמור מאופיינת בתנועה דינאמית ועל כן סבורני שלא יהא זה נכון לדחות את התביעה מבלי לאפשר למערערת למצות את יומה בבית המשפט בדבר הבאת ראיות. אף אם יתכן שלכאורה המערערת עומדת בפני משוכה שלא ברור כלל שתצליח להתגבר עליה, אין להקדים את המאוחר, ולפסוק על פי מצב לכאורה.

הפסיקה של בית המשפט העליון התייחסה לסוגיית דרישת הכתב בשני כיוונים. האחד, שדרישה זו הינה מהותית ולא ראייתית. האחר, שבמידה זו או אחרת, ובכפוף לנסיבות המקרה, ניתן לכרסם בדרישה. דומני שיהא הוגן לומר שקיימים הבדלי ניואנסים בין פוסקי בית המשפט העליון בסוגייה זו, אך ימים יגידו ויכריעו. יתכן שבתיק זה הדקויות והבדלי הגישות למיניהן, לא תהיינה בעלות נפקות להכרעה, אך הערכה זו  אינה סותרת את מורכבות המצב המשפטי בכגון דא. הנושא האמור משליך על מקומה של טענת העדר תום הלב בהקשר זה. טענה זו רב כוחה במגרש המשפט האזרחי. במובנים מסוימים, קיימים יחסי גומלין בין היקף דרישת הכתב ובין מידת חוסר תום הלב של אחד הצדדים לסכסוך. נקודה זו מובילה למסלול השלישי שהוזכר לעיל. בשיטתנו, אין חובה על תובע לחשוף בכתב תביעתו את מלוא ראיותיו. נדמה שיש ממש בטענת בא כוח המשיבים לפיה המערערת העלתה טיעונים בערעור שלא בא זכרם בהליך קמא. ברם, במסגרת מלאכת ההוכחה, טרם המשפט, יש פחות משמעות לכך ממצב בו ניתן פסק דין ע"י הערכאה המבררת לאחר שמיעת ראיות, והמערער חפץ להגיש ראיות חדשות או להעלות טענות חדשות במסגרת ערעורו.

3.         סיכומו של דבר, אי הבהירות וחוסר הידיעה בשלב הזה, פועלים לטובת המערערת. כלל מושרש הוא שאין לנקוט בסעד הקיצוני של דחיית התביעה על הסף, כל עוד אין  לדעת את השפעת המרקם העובדתי על הסוגיות המשפטיות המתעוררות בתובענה.

הערעור מתקבל. פסק דינו של בית משפט קמא בטל והתיק יוחזר אליו להמשך דיון.

בנסיבות העניין, לאור נימוקיי, וכן ראה החלטתי בבש"א 4890/05 בערעור זה, אין צו להוצאות.

ניתן היום כ"ה בניסן, תשס"ו (23 באפריל 2006) בהעדר הצדדים.

000106/05עמ 055 לירון